תקציר הפרק:

ד"ר עמי גילה את ייעודו לאחר שהתגנב לחדר ניתוח שאסור היה לו להיכנס בו בוצע מראשוני ניתוחי הלב בארץ.  היום, ד"ר עמי שינפלד הוא הוא מנתח לב בכיר בבית החולים שיבא, תל השומר, ומנהל מרפאת מחלות אבי העורקים החזי. לאחר שבפרק הקודם שוחחנו על ריצה, בפרק הזה אנחנו נכנס למיינדסט של עמי כמנתח לב ואלו חלק מהשאלות שאשאל אותו:

  • איך אתה מכין את עצמך לניתוח? 
  • איך אתה מצליח לשמור על ריכוז לשעות ארוכות? 
  • מה קורה כשמשהו משתבש? 
  • איך פועלים בידיעה שהמחיר של כל טעות הוא חיים ומוות? או איך מנטרלים את המחשבה הזו? 
  • איך אתה מתאושש מניתוח קשה? 
  • מה אתה יכול לספר על ההשפעה של סטרס על הלב?
  • יש עליך סרט דוקומנטרי בו אחד הנושאים שעולים הוא המחיר שאתה משלם על התרומה האדירה שלך לרפואה הציבורית ובהתנדבות שלך בשדרות. איך אתה מתמודד עם המחירים? 
  • מה הדבר שאתה הכי אוהב במקצוע שלך?

קצת על עמי:

ד"ר עמי שינפלד, נשוי ואב לשישה ילדים, הוא מנתח לב בכיר בבית החולים שיבא, תל השומר, ומנהל מרפאת מחלות אבי העורקים החזי. השתלם בניתוחי אבי העורקים באוקספורד, אנגליה. הוא חבר סגל בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב, חבר האיגוד הישראלי לקרדיולוגיה ולניתוחי לב וחבר האיגוד האמריקני למחלות לב (American Heart Association). ד"ר שינפלד מתנדב פעם בשבוע במרפאה ראשונית בשדרות, וזכה במגן שר הבריאות בשנת 2009.

על הספר של עמי:

"הריצה תמיד הייתה בשבילי קשה מנשוא, ניסיתי וניסיתי כל-כך הרבה פעמים, אבל זה לא הלך; מיד הייתי מתחיל להתנשם ולהתנשף... אני חושב שלא אגזים אם אומר שבחמש השנים האחרונות ניסיתי להתחיל לרוץ לפחות עשר פעמים"

לרוץ מהלב הוא סיפורו של ד"ר עמי שינפלד, שעד גיל 52 לא היה מסוגל לרוץ יותר מ-50 מטרים, אך עם הרבה רצון ועקשנות גילה את סוד ההצלחה, וכעבור שנה הצליח לרוץ עשרה קילומטרים. בכל יום. בסיפורו של ד"ר שינפלד מורגשת תנופה – הוא מסופר תוך כדי ריצה. לכל אורכו שזורים סיפורים קטנים – משעשעים, מרגשים, מעוררי מחשבה ומעוררי השראה – של פציינטים, קולגות, ואנשים נוספים שפגש בדרך, וכן קטעי אינפורמציה רפואית וספורטיבית הנותנים טעימות מהמחקרים החדשים והמרתקים ביותר, מפריכים מיתוסים ומסבירים את כל מה שצריך לדעת על ריצה ועל מאחורי הקלעים שלה. לרוץ מהלב מגלה שכדי לרוץ לא חייבים להיות רזים או שריריים, אתלטים או ספורטאים, לא חייבים להיוולד עם צופן גנטי מסוים – כל אחד יכול לרוץ, כל אחד – בן 20 או בן 70 – מסוגל לרוץ עשרה קילומטרים. הניצחון הגדול הוא לא לחצות את קו הסיום בריצת מרתון, אלא להחליט בכל פעם מחדש שאתה יוצא לרוץ, לקום מכורסת הטלוויזיה הנוחה, לנעול את נעלי הריצה, לשרוך את השרוכים ולצאת לדרך. זה לא תמיד קל, הדרך רצופה מהמורות, יש רגעי ניצחון אבל גם לא מעט רגעי משבר. בין שאתה רץ ותיק ובין שאתה רק מתחיל, אתה עומד להזיע, לא יהיה לך קל, אבל משהו אחד מובטח לך: בסוף כלריצה אתה תרגיש מצוין, יהיה לך סיפוק אדיר, אתה תהיה בהיי, תהיה שמח. זו התחייבות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *